כשהתעוררתי בוקר אחד לפני כשבועיים בארצות הברית, שם אני מתגוררת בשנה האחרונה, דיווחים שטפו את ערוצי החדשות והרשתות החברתיות על כך שהצבא הישראלי הפציץ את בית הספר 'אל-תאבעין' בעזה. על פי הדיווחים, ההפצצה הביאה ליותר ממאה הרוגים ועשרות פצועים. כמובן שסיקור אירוע זה בתקשורת הישראלית היה שונה במקצת, "פגיעה מדויקת במחבלים אשר שהו בתוך מתחם בית הספר", נאמר בטלוויזיה.

כמי שעוקבת אחרי המתרחש בעזה דרך עיתונאים ואזרחים עזתים הנמצאים בלב התופת, גיחכתי לעצמי. לפתע נשטפתי בתחושת חוסר האונים המלווה אותי מתחילת המלחמה – אין ביכולתי לעשות דבר כדי להציל את בני עמי. לכן, עשיתי מה שחסרי אונים שכמוני עושים – שיתפתי סטורי ורשמתי באנגלית: “Israeli forces slaughtered people while they were seeking refuge inside a school. Ten months of genocide have still not satisfied their thirst for violence”. הסטורי הזה כנראה היה הקש ששבר את גב הגמל, והגמל הנמשל הוא עמיתה ישראלית לשעבר מתקופת עבודתי בתאגיד השידור הציבורי. אחרי שעמיתתי לשעבר חזרה על סיסמאות ששמעתי הרבה בעבר והפכו לקלאסיקה של ממש, היא המליצה לי "להתפכח" (מילת קסם חדשה!), והפטירה איחולים של בריאות "ושישללו לך ולמשפחתך את האזרחות אם לא תתפכחו". המשפט האחרון הבהיל את בני משפחתי שלחצו עליי למחוק את הסטורי. למרות התנגדותי הראשונית לעשות כן, מחקתי את הסטורי אחרי שכנועים עיקשים מצד אמי, שמנתה עשרות דוגמאות של אנשים שנעצרו בגלל פרסום סטורי בחשבונם האישי ברשתות החברתיות.

האיחולים להתפכחות הטרידו אותי! לא הצלחתי להכיל את הטון המתנשא ותחושת העליונות שחשה עמיתתי לשעבר. כיצד אנשים הלוקים בעיוורון פוליטי וגיאופוליטי מרשים לעצמם לשלוח אותי "להתפכח"? תחושת המועקה שחשתי ממילה טריוויאלית שכזו דחקה בי לחפש את משמעות מה שנקרא "שמאלנים" בישראל, אשר מעידים על עצמם אחרי השביעי לאוקטובר שהם "התפכחו". מסתבר, לדעתי, שרבים מאלה שקראו לעצמם שמאלנים עשו זאת ממניעים אנוכיים וליברליים גרידא, ונהנו מאשליה עצמית של נאורות, ומעולם לא החזיקו ממש באמונה עמוקה בעקרונות המתנגדים לכיבוש. עבור חלק מהליברלים, עמדותיהם השמאלניות הן אידיאולוגיה שטחית שנועדה להצטייר כמוסרית ונאורה בעיני המחזיקים בה, ומסתבר שהאידאולוגיה הזאת גמישה, עד לא קיימת, ברגע האמת.

לאחר השביעי באוקטובר, ישראלים רואים בפלסטינים, בכל פלסטיני באשר הוא, איום קיומי ישיר. אנשים שבעבר תמכו בשיח פתוח ומכיל והיו מוכנים להקשיב לדעותיי הליברליות – במיוחד כשהן התריסו נגד החברה הערבית אליה אני משתייכת – החלו לשלול קולות שלא התאימו לציפיותיהם.

המציאות השתנתה, ו־"המלחמה הכי צודקת בעולם" הצדיקה כל פעולה, פגיעה, או סבל, תוך התעלמות מוחלטת ממציאות בה הצבא פוגע בנשים, ילדים, ואזרחים חפים מפשע. האנשים שגינו בעבר את הכיבוש, מצדיקים כעת באולפני הטלוויזיה את האלימות, וקוראים לכך "התפכחות".

ברמה האישית, המלחמה הזו מעוררת אצלי תחושת ניכור, כי רוב הישראלים לא באמת מעוניינים להקשיב לקולות אחרים. הם משתיקים כל מי שמעז להציג עמדה שונה, ומצליחים בזאת כי הם נמצאים בעמדת הכוח. למרות תחושת הפחד והמתח המלווה את החברה הפלסטינית בישראל בימים אלו, יש בי דחף פנימי חזק להשמיע את הסיפור הפלסטיני ולהביע את דעתי ללא התנצלויות. זו הסיבה להצטרפותי ל־"סברה", פלטפורמה פלסטינית בשפה העברית, שהיא חיונית בעיניי, שכן היא שוברות את חומות הדעות הקדומות ומזמינה את הישראלים לראות את המציאות מנקודת מבט אחרת. אולי כך נוכל לסייע בתהליך ההתפכחות של החברה הישראלית.